סקירה היסטורית על וייטנאם

בין המאה הראשונה לבין המאה השישית לספירה השתייך חלקה הדרומי של וייטנאם של ימינו לממלכת פונאן (Funan), שהיתה מושפעת מהודו. ממלכת צ'אמפה (Champa) ההינדית הופיעה באזור דאנאנג (Danang) של ימינו בסוף המאה השנייה והתפשטה דרומה עד שהגיעה במאה השמינית לניה טראנג (Nha Trang) של ימינו. הסינים כבשו את הדלתא של הנהר האדום במאה השנייה, ושלטונם בן 1000 השנים, שלווה בהתנגדות עממית עיקשת מצד הווייטנאמים ובמרידות חוזרות ונשנות, בא לקצו בשנת 938 כאשר הביס נגו קויין את הצבאות הסינים בנהר באץ' דאנג (Bach Dang).

במאות השנים לאחר מכן התגוננה וייטנאם מפני ניסיונות פלישה חוזרים ונשנים של הסינים והרחיבה את גבולותיה דרומה מהדלתא של הנהר האדום עד הדלתא של המקונג. ב-1858, אחרי שמספר מיסיונרים נהרגו, הסתערו על דאנאנג כוחות של ספרדים וצרפתים. שנה לאחר מכן נכבשה הו צ'י מין סיטי (Ho Chi Minh City; לשעבר סייגון). עד 1867 כבשה צרפת את כל דרום וייטנאם, וזו הפכה למושבה הצרפתית קוצ'ין-סין (Cochin-China).

כוחות גרילה קומוניסטיים בהנהגת הו צ'י מין התנגדו לשלטון הצרפתי, והכרזתו של הו צ'י מין על עצמאות וייטנאם אחרי מלחמת העולם השנייה גרמה להתנגשויות אלימות עם הצרפתים, שהגיעו לשיאן בתבוסה הצרפתית בדיין ביין פו (Dien Bien Phu) בשנת 1954.

הסכמים שנחתמו באותה שנה בז'נבה חילקו את וייטנאם לשני חלקים: הצפון הקומוניסטי והדרום האנטי-קומוניסטי, שנתמך על ידי ארצות הברית. אלא שהיריבות הפוליטית והרעיונית הסלימה במהירות לסכסוך צבאי, וזה הביא את ארצות הברית ומדינות נוספות לשלוח לאזור חיילים ב-1965. המלחמה היתה עקובה מדם, ובסופה הביאו הסכמי השלום שנחתמו בפאריז בשנת 1973 להפסקת אש מיידית ולתחילתה של נסיגת הכוחות האמריקניים. סייגון נפלה לבסוף בידי הקומוניסטים ב-30 באפריל 1975.

וייטנאם בקושי הצליחה להתאושש מן המלחמה עם ארה"ב, כאשר מצאה את עצמה בעיצומו של סכסוך עם כוחות החמר רוג' לאורך הגבול עם קמבודיה. סיבוב נוסף של קרבות הביא בסופו של דבר להתערבותה של סין, שתמכה בקמבודיה. ההרג נמשך עד שהאו"ם נכנס אף הוא לתמונה, והביא לחתימת הסכם שבמסגרתו נסוגו הכוחות הוייטנאמים מקמבודיה ב-1989. אף כי צלפי החמר רוג' ממשיכים לירות מעבר לגבול, היתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שווייטנאם לא נמצאה במלחמה עם אף מדינה אחרת. סיומה של המלחמה הקרה והתמוטטותה של ברית המועצות גרמו להתקרבות בין וייטנאם לבין מדינות המערב. ביולי 1995 חידשה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם האנוי, אולם לחיצת היד הדיפלומטית נראתה מעורערת, משום שהאנוי סירבה לחתום על הסכמי סחר עם ארה"ב ב-1999. ארה"ב, מצידה, דיברה על נירמול היחסים עם וייטנאם, אולם 25 שנים אחרי תום המלחמה המשקעים עדיין לא נעלמו, ושלל סרטי המלחמה רוויי החרדות והשירים הנוגים לא תורמים להפחתת האיבה. מצב העניינים עוד מורע בשל דוברים כגון ג'ון מקקיין, שבביקורו האחרון להאנוי דיבר על כך ש'הבחורים הלא-נכונים ניצחו במלחמה'.

אחרי המלחמה ידעה וייטנאם שגשוג כלכלי מסויים, אולם בשנים האחרונות נבלמה הצמיחה, והמדינה נמצאת כעת בצומת דרכים בהתפתחותה, אך משקיפים חוזים כי היא עתידה להפוך ל'נמר' האסיאתי הבא.